הביט בשימרית, שפניה מאדימות וחזה מתנשם,
אהב אותה, את נעוריה המתפרעים, ושטם אותה
על דבריה המקטרגים, על נעוריו שחלפו לבלי
שוב.

שמנה, הם צעקו.
לא יפה, הם התרגזו.
לא שווה, הם התעקשו.
והעברתי את ידי על אותם שומנים. רציתי
לתפוס חזק ולתלוש החוצה, שיפסיקו לצעוק.
יפסיקו להגיד לי מה לעשות. להגיד לי מה
אני שווה.
רציתי ללחוש. להגיד שיפסיקו לשלוט, ולטשטש
את כל האיברים האחרים. כי הלב כבר

מאחד הבתים נשמעה הנעימה של השיר "היום בו
המוסיקה מתה" ואני הרגשתי שגם אני כבר
נעלמתי מן העולם הזה ורק שיירי רמץ חם
ואפרורי מזכירים לי שהייתי.