|
LordWriter
 
Looking, seeing horizons change
A sorrow certain,
Rivers, of life now they tear me apart
A close of curtains
|
I turn my gaze towards my place, surrounded by the roses,
My siesta home away from the chaos the city imposes.
|
Gone are the days of our youth and our wonder
When our dreams were as great as the sea
Now the oceans of time, distorted the mirror
Broken now, bears the image of me
|
Stories love I tell you thee
Of heart yearning to slake
A thirst as vast as the sea
Am a boat on a quiet lake.
|
I took the long silence
With hands both soft and cold,
Made mid-air trenches
Through endless fields of gold.
|
Cool freshness bestows awareness
As if making a meaningful statement,
Freezing gracious moment fondness
day and night both unite in amazement.
|
Be it happenstance, or wondrous dreaming
A yearn to be among them, there to lie.
|
Further away from the wind's gust
behold a message of song and wine,
enshrouded memory sets free at last
will and grace elegantly intertwine.
|
Stormy nights haunt me in my sleep
I hear, echoing hollows deep,
Frost of time locks my heart in chains
I try, free myself from these shades.
|
Streams of magic coheres in wonder
Slaying masks of human pretendence
|
Lover, in my dreamworld
you calm my haunted nights
when I need you
|
Night has come, falling on me still
Covering, all my thoughts as if a quilt
|
In dreams I sinned as my heart yearned
A quench embraces, trapped in thorns
|
Children's dreams, heavenly scent of flowers afloat on
summer lakes
Frozen river of childhood memories intertwine forever with
sunset rays
|
Behold, it is the time of the second coming!
A new dark prince arises
to throw our human dices
to question mankind's existence
and ravage love in an instance.
Thus the quiet owl emerges
and so in blood drenches.
|
Brokenhearted, mocked in their emotional hell,
Shackled in their minds, which serves a lonely cell,
Inquire about desire, but answers cannot tell,
And so, they take a room, at the Heartbreak Hotel.
|
Passion and glory strike a blazing
missing no beat they guide the eyes
a strive so determined so amazing
a golden chance afar, there it lies.
|
וכך ספר נעוריי יונח באבק כוכבך הנוצץ
כי כולנו אבק כוכבים נודד,
|
אהבה, אהבה, אהבה, אהבה
עוטפת אותך יקירה, יקירה
|
ושוב אני מביט אליך, ילדה
שוב מבטי פוגש בעינייך, אהובה.
|
אהבת אמת שירתה איתנים
קורצת מחומר נוצץ ורך.
|
כששני אוהבים - ביחד נשארים,
מה לא עשינו להבטיח נדרים?
|
כל אושר החולף בדקה
לפני מעשה דומיה או צדקה,
|
האם בזה סיימנו את מה שבאנו לתאר?
עיקר דברינו נהפוך לתפל,
כל עוד זמן ימשיך ואבק ייאגר,
כל כלי כתיבה ייחנק
|
נהרות של אור יעטפוך,
בסוף כל שקיעה יש זריחה,
ושם תמצא אותי, מחכה לך,
בליבך נפשך, אתך.
|
כשקר בלב, ואין קרוב שאוהב,
המשאלות לא מתגשמות
לעולם.
|
האם זה אני הייתי?
האם זו היית את?
|
אדם יקר גילה לי פעם
שלל סודות כמוסים,
לימד אותי לחוש הטעם
במעשים טובים.
|
כך האהבה חצייה שחור, חצייה לבן
השחור הם הוורדים
והלבן - הנחלים
הזורמים לעד כמלכודת תשוקה
|
בן אדם הולך קמל לו
נמוג לתוך החשכה
שם ימצא את שתמיד ידע,
את הדמעות היבשות - על העבר.
|
ברקו עיניי אל מול השמש
בוהק עינייך תכול,
אם לא היית לי אהובה
מעולם לא היה לי הכל.
|
גועשת בנו עוצמת התאווה להשלמה
כאשר נתכסה ברכות גופינו מי מעדנות,
וריח שלו מהול בצלילי נעימה מתוקה
מיתרי הלב נמזגו עם פכפוכם של נהרות.
|
הדרכים הצדדיות מובילות כולן לגיהינום
כאילו, רק כאילו נועדו לקשור גורלות אבודים
|
מיצאו נא נשים יפות - את מבוקשכן,
גופות שמיימיים המחפשים להם מוצא,
כיוונים חדשים, רגשות וכוכבים,
ניצנוץ התשוקה בעיניהן מסגיר -
את שיר השירים המראה את האמת מאחריו.
|
נוטל בחסד שצף אדוותייך
נחמה מוצא לאור רגלייך,
שטפי האור המצוי בקרבי
היי לי לזכר קיץ פלאי.
|
כל חיינו שזורים בדמעה אחת בודדה
כל עולמה נתמזג אף הוא
לסיפור לילה לפני השינה
|
ולבבות האבן הקרה הנושקת למליחות הדמע
עמן נופלות אך גם מלותינו,
|
התקדמתי אל מקומות נשכחים
וירוק וכחול והרים דוממים
אמצע הצעד ללכת לאן?
מקום בו שקט ורוח ודם.
|
אני זוכר אהובתי ימי צער ושמחה,
ושפע הרהורים - כך עוברים ביעף
לקולם של משקי כנף,
אזכור ימים ענוגים, של חסד עליון
של זרועות שלובות, של שמחה מהולה
בדמעת ניצחון,
|
חוץ מטעם של יופי לעוד משיכה צנועה, של זכר קליל, ועצב מרתק של
זמן שעבר. כך קיימתי כלום - לערך העבר המלא.
|
ילד וילדה, צחוק, שמחה ודמעה,
אישה זקנה וחוכמה תמה, צחה,
סמל נדודיי בעולם בלא אהבה - אהבתך,
|
העתיד נושף כמו עבר מקולף, לא שב, נדף
אהבתי כיסתה גבעות, עלתה גאיות, היסתה הרים,
|
וזיכרונות חמקמקים של זמנים בודדים - לדלות,
צרור זיכרונות כחיצי מלאכים מחויכים, תמימים.
|
היום זכרתי שבי המיית ציפור נפשי
החושבת עליך מדי יום אחר יום
|
הזמן החל לגלותנו, אהובי. רגש וצחור אינם משגת ידינו, נפש
ותמימות של יחידי גאולה אינם שזורים אלא מהולים בכוס תרעלה.
|
מרעה של אור יפיץ נצחיות
אהבה תפרוץ לשם תפארת
כך נולדתי מחדש בזרועות חסונות
כך גופי זוכר שלהבת גוחשת
|
בחיק אהבה נודדת וחושך של אור מוקסם
בינות עצי הזית אני שוב צופה אל על
|
וכך הייתי, שהיתי, האזנתי לרחשי לבך
קודר לבי בצל אהבתך, חמים לי כעת.
|
ספר אהוב - היפתח מחדש
הכן אותי לבאות - דאג לכל מחסוריי
וכבוש את לבי מחדש - אהובתי שלי הרחק מספרי הדל.
|
שמרתי על קצוות שיער של משי ותמימות
|
אלפי גווני החושך יישברו
לקולם הדומם של אלפי צלילים,
כך השבבים את לבי פילחו
והותרתי ללא מלים.
|
תני מזור לכאבך - אהובה,
וסתמי הגולל על מחזור מדהים
|
בצלילות מגע קטיפה רכה ואצבעות משי,
חמישה כקורים דקיקים וענוגים,
נוגעים לא נוגעים, משלימים, ויוצרים
גלים נעימים ומצמררים.
|
חשתי בקרבי זכרון נוסף עולה
חשכת דמעותיי נסוכים בחום לבך.
ואל לבי שלי נעצמות עיניים לא נראות
ועצב שמחתי - היא זרם אהבה - להבה.
|
אבוי לי, אהובי כך כתב לי
מלות עצב ורגש טהור.
נכסף לבי, פועם ומפעם על זכרונות של זהב.
אתה תדע, אהובי, שאין כל רע בזכרונות אלו.
|
בינות עצים שפופים, דואבים ויבשים
ילדים משחקים עם אורות זוהרים - של פעם.
|
דברים כתובים בספר המילה
לעד שזורים באימרה שגויה
שעוד יחלופו שנים רכות
ואבק עבה ימלוך רבות
|
עתה לרגע חושב על סערות
על רגעים תמימים או עיניים יוקדות,
על קצף של ים ורגע של אור
של טעם יגע ועצב וקור,
על תמימות של אדם שקמה ונפלה
על עשב רך, על ילד, ילדה.
|
ודאויות רבות נעלה בשקיקה
ורצון של כמה להיות במקום של אגדה
ושאגות נוראיות של יופי משמים
יגלו את אורם של הרים חיים.
|
מאורע כה נורא לראות את פניה שלה
עלם צעיר יעיף מבטו מצד לצד
ירוץ בינות צללים מבקש מסתור, מקלט
אל תוך חשכת האור הנודע
|
הנה כך חיי נערמו בשקידה לקול מחאתו של חלום לא נודע
|
לפעמים, בחיים יש אתגרים ומכשולים
ומה שרוצים, לא תמיד מאיר פנים
כל מה שבנית, כמו דף טיוטה - בסימן שאלה
כל מה שרצית, מרחק נגיעה - אז אל תיכנע
|
קילוח הדם הניגר על שפתי אכזבה
לשקט התם שנדם כשם שהיה.
|
שוב הזעקות, זעקות שווא
די, די לנצח הכואב את הדממה
השקט מנציח קריעת יצירות האדמה.
אחיי השותתים, היכן זעמם של מלאכים?
תמונות, מראות של קור,
שאגה אל נצח נצחים.
קיפאון הדם, אשמת המלכים,
אהבנו יותר מדי, נקמת כל הר וגיא.
|
ואפור עבה -
על מצבות מעץ שחור יכסה
ועשן לא יופרע כעת
זהו שדה מאוד שקט
|
וכשצחוקך התמים אף הוא ידעך
כשסגר הגולל על זיכרונות לבנו,
לא נסלח, לא נשכח.
|
עלי כותרת חובקים את קרני שמש ליבך,
חושקים בלהט של רגע בצלם דמותך.
|
כן היה לי הכל בחיים,
אך מעולם לא ידעתי אהבת נעורים,
עלם תמים.
|
ואני מנסה לחבק, את מה שנותר
כאילו לא ידעתי אם יבוא או לא המחר
יושב על המיטה מתבונן בחלומות
שבחורף שעבר, חלמנו בידיים שלובות
זה לא בגלל הגשם, זה רק הדמעות.
|
הלא תדע היא את דרכי הרחוקה מלבה,
נשכחה ועצובה במרומי הלבנה.
|
באמצע היום תחת קרני זהב
באו בברית נישואין זוג מאוהב,
עיניהם נצצו באור יקרות
כאשר שילבו ידיים ולבבות.
|
שיבתם של נעורים פוחזים אל טבע הבריאה,
מסעם של אחרים הלאה מכאן אל הלא נודע.
לידתם הנדירה בצל דמדומים כואבים,
השקט הדומם בלא סיבה ודאגה חבויים.
|
עוד טיפה עוד טיפה
מחכה שהגשם יגיע
הוא ישטוף הדמעות שיבשו כבר מזמן על פניי
|
שיר יגון ואבל אינו, שיר מעגל אכזרי הינו
אינו מבחין בין אור לשחור, בין דור לדור
|
ימי צער, דרכי עפר
קולות רחוקים, קידוש מנוכר
כל מה שנשאר, כל מה שנשאר
פרי בוסר, טעמו מר
עצים שדופים, מראם זר
כל מה שנשאר, כל מה שנשאר
|
לדרך חדשה צועד בגאווה
ראשו מורם אל על,
לכשניצוץ החיים עיניו מילא
יקרא תיגר על הגורל.
|
קרני זהב תגענה בשיער לילות חיוורים,
וכך אגלה את טעם החיים החמקמקים
|
לילה בא, ויורד עליי
כמו שמיכה, מכסה מחשבותיי,
ולבי, אלף נקודות של אור
כמגדלור, המנקב החשיכה,
תר אלפי שנים אותך.
|
משאלה אחת עודנה חרוטה בלב דמעותיי
ושקף דמותך נסוך הוא בדם תפילותיי.
|
אדם נופל כתפוח בשל
קמל עייף נודד אל
|
קיפלתי כנף רוחי ונוצות פלומה לבנות
היו אלה למלבוש מחמם לכתפך
חום לבב ממיס מתים ידיים קרות
שזורה אהבתי בגורל ליבך
|
צחור לבי לא שייך לסערות
שקט נפשי, החולמת על נבואות מתוקות
|
תמיד יאחר ויכזיב
לעלום ימצא בשרשרת התורשה
|
היי אשר תהי, מושא משאלותיי
שולחת קרניים, של אור ועוצמה
מזור לכאביי, את האחת, היחידה
|
לשווא תשנס מותניים,
לעד תטעה בינות שמש בין-ערביים
וירח קטנטן מדריכך היחיד
עמוד העשן - אש התמיד
|
ואני את אשר על לבי אמרתי
ובקול פעוט אבל חשוב הגבתי
|
מבורך הוא זה השוקל מזלו בזהירות,
הזונח מבטו המהיר ותשוקת הלהיטות
ומניח לדרך הארוכה לשאתו בענווה,
בכמיהה ושלווה מהולה חדוות הציפייה.
|
צווחה שקטה מאיימת בקול תרועה גדול
מראה מכוער כבית מט לנפול
ולא נשאר דבר שיעיד
כי היה כאן דבר מרעיד
|
חילות האור בחיפוש אחר חשכה
חילות עבר תרים אחר מרפא
|
יש משהו שרציתי להגיד
אבל לא זוכר על מה
תמיד יש לזה קשר עם מה שהיה
"...ואתם עוד נושאים את קלון העבר
ותינוקות עוד יבכו את גורלם המר
והטעם הטפל עודנו נשאר..."
אבל זה לא מה שרציתי לומר.
|
חצי אפל חצי אכזר
הולך בשדות של טל ומטר
|
ילדה קטנה, לב כה גדול
שומר מכל וכל,
ילדה יפה, כוכב קטן
זוהר, בלבן.
|
השקט של הים, והגלים,
הם סוחפים אותי,
כאינסוף של טיפות, וגם דמעות,
מכיל הים שבי,
|
הגלים נושקים, נוגעים בנפש
בנדנוד עדין חודרים עמוק,
ובלאט מתחיל, להתעורר, הרגש
בחינניות, ענוג הוא ומתוק.
|
עולמנו גווע לאיטו עם כל חמה נוספת
נשמתנו תשוקתנו בנו עודנה בוערת,
לעולם כמו לב האהבה הינה יוקדת
|
תקשורת סבוכה של מלים ומכתבים,
לאט דרכנו עוברת בינות צללים ואותות.
כעת ננעצים אל מלבושינו - הספרים,
ואל האדמה, דם וידע ייטמע -
עם הניירות והאותיות.
|
קינת אהובה, אהובת לבי,
דמעותיי נסוכו המה בשקף דמותי
|
נרות ואבוקות ולפידים בוערים
אל אש לבי לא יקרבו,
לאור נרות צלילים עודנם זורמים
מתיקות הלב הנודד כמוהו אנו.
|
שחפים שחפים,
את זורקת לי מבט
מבטך מתנשא למרומים,
גם עיניי נשואות למרחקים
|
ככלות היום המפציע, מפיץ ריחות הדרים
פוצע שמי תכול נוגה, צובע שמיים חיוורים.
קלות הרוח קרירה היא בבוקר שקט ודל
אך קריאת תרנגול נשמעה ממרחקים.
|
בחוץ בגשם בלא מטרייה
עומד אני בשקט בדומייה,
מחכה בינות שחרית לערב לשלג צחור -
ממתין ללב אוהב וטהור.
|
שנהב, זהב טהור זולג ממצחך
עטוף משי לבן, טוהר לבך
דמעות המסכנים
אלה שלא תחושי כלפיהם דבר
עברת על פניהם, כל זאת עבר
|
אל בינות צללי הקדם
בין ארובות העין הצופה אל על
בינות הצופיות, הורדים ונחל קט
כאלה הן תמות שוכנות לעד לבד
בצד הולכות, על דרך צרה
קרה אפורה ועקלקלה, נמתחת
אל על, מעבר לגבעות לבנות צחות
תמות, קרות כשלג סתמי
|
וחי - דומם הוא,
איחוד נשכח נדיר ביופיו וגל נישא
מטביע אדמה לבנה,
|
מילים, לחן ושירה: טל אלשיך
הפקה מוזיקלית: ניר בכר
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
היוונים
הקדמונים, עוד
לפני שהומצא
הפפירוס, כתבו
על חסה!
חסה חוקרת את
תולדות הסלוגן |
|
